Completely yourself

מוזמנים להעביר בין הדמויות ולבחון - מי האווטאר שלכם לעופרה?

האם אתם חלק מהקבוצות שהגדרתי?
אם לא, מוזמנים לקחת דף ועט וליצור לכם אווטאר משלכם.

בנדיקט אנדרסון מתאר בספרו, "קהיליות מדומיינות", את היווצרות הזהות הלאומית ומדינות הלאום, ואת חשיבותם של נרטיבים וסמלים בהיווצרותה. סמלים וטקסים שמטרתם לאחד קבוצה בעלת חיבור "פיקטיבי", שאינו אפריורי, תחת זהות אחת כוללת. השימוש בהמנון, מאפיינים חזותיים כדוגמת סמל ודגל, אירועים וימים לאומיים, טקסים ודמויותיהם של סוכני תרבות הם היוצרים את בסיסה של מדינת הלאום. במהלך כארבעים שנות קריירה, בנתה עופרה את הזהות הלהט"בית כמעט כזהות לאומית. הוא תחם לה גבולות ברורים – בירתה בפארק הירקון וגבולות מדינתה הם גבולות תל אביב- יפו. טקסיה וימי החג הלאומיים חלים בראש השנה, חנוכה, פורים, וכמובן החשוב מכול – חג הגאווה, המושך את כל העולם אל מדינת הלהט"בים. ההמנון "everybody needs a man" משתתף בכל טקס ואירוע גאווה ומושר בגאון על ידי בעלי הזהות הלהט"בית. עופר העשיר את הקהילה הגאה בסמלים חזותיים, מיצירת ריקוד טקסי מסורתי, כרזות, סאונדים חדישים, דימוי אייקוני ושני אבאמא שהפכו להיות ממייסדי הקהיליה, האחת טרנסית מרהיבה, שייצגה את הזהות הלהט"בית באופן "אינטרנשיונל", והאחרת, הומואית מרהיבה לא פחות, מכריזה בזאת כי עופרה עלתה!

יצאתי מהארון בגיל 16, בפני תיכון דתי עם נטייה להומופוביה, לא חוויה מומלצת. לאחר היציאה החלה תגובת שרשרת לה לא ציפיתי. במהלך השנה וחצי שאחרי, קיבלתי קשת תגובות מוגזמת. תמיכה מחבורת המנודים שהתאספה סביבי,חנונים הארדקור, חילונים שמאלניים בסתר, מסוממים ואנטי חברתיים למיניהם. שנאה ובריונות מה"נורמטיבים", אלו הממתינים לשיבוצים בסיירות וקריירה צבאית. המורים והרבנים גם לא חסכו ממני את שבטם ונתנו לי הרצאות בסגנון "האם אתה באמת מתחייב לאג'נדה הזאת על חשבון חיי עולם הבא?" ואף היה אחד שהשכיל לעשות והמליץ לי על מטפל המרה מצוין ש"עושה חיל ומקרב לבבות". גם במשפחה לאחר היציאה מהארון היה שבר, דבר שהוביל לבסוף ליציאה שלי מהבית למשך תקופת השירות שלי, שרק בסופה חזרתי להתחבר למשפחה מחדש ממקום מכבד ואוהב. אמנם היו גם אנשים שחיזקו אותי ותמכו אך זאת היתה תקופה מאוד קשה בחיי. הרגשתי לבד, מנודה ולא אהוב.

פרומו לגאלת ההוקרה לעופר של ארגון איג"י

עופר ניסים ואילן פלד

עופר מחמם את מדונה

ראיון של ריטה על עופרה

תכנית VIP עם מושיקו שטרן

רוקדת/ אניה בוקשטיין, עופר ניסים

בגדול, מה שאומרים לך את לוקחת, ואת ההבטחות שלך לעצמך את שוכחת.

גם אם זה נגע, גם אם זה פגע, את זורמת. ומקווה שהפעם זה יהיה אחרת.

בגדול, מה שנותנים לך את לוקחת, ובמי שמאכזב שוב את בוטחת.

גם אם זה נגע, גם אם זה פגע, את מוותרת. ומקווה שהפעם זה יהיה אחרת.

אז עכשיו את רוקדת, כי רק ככה את שורדת.

את היום הזה, את היום הבא, בלב שלך את מרימה לך מסיבה.

את החום הזה, את החום הבא, בלב שלך את מרימה לך מסיבה.

בגדול, יותר מדי את לא שואלת, ובידך החשופה מגששת אל הדלת.

גם אם זה נגע, גם אם זה פגע, את משחררת. ויודעת שזה לא יהיה אחרת.

אז עכשיו את רוקדת, כי רק ככה את שורדת.

את היום הזה, את היום הבא, בלב שלך את מרימה לך מסיבה.

את הגוף הזה, את הגוף הבא, בלב שלך את מרימה לך מסיבה.

התחלתי במסע חיפוש עצמי בגילאי העשרה, ללא מעגלי תמיכה, ללא יציבות חברתית וללא מטרה. התחלתי לצאת לבית הפתוח בירושלים, אבל גם שם לא מצאתי את עצמי, גם שם הייתי אאוטסיידר, הפעם על רקע חברתי. החבורה הראשית, חבורת הומואים צעירים ביצ'יים להחריד, שיצאו כולן מהארון המגדרי אחת אחרי השניה בהמשך, לא התייחסה אליי בחיבה והמשכתי לבלות עם שולי החבורה, כולם ממורמרים, כעוסים ובשלב המרד נעורים. בשלב הזה אמנם התחילה להתגבש סביבי חבורה, אך עדיין המצב היה רחוק מבריא ותומך.

פלייליסט של עופרה שווה ערך לשאפל על כל המוזיקה הקיימת בעולם כולו. מקבלים שיר עם מקורות יהודיים, שירים בפרסית, רוסית וג'יבריש, שירי אהבה, פרידה, שנאה, תקווה ועצב. הורסטיליות שבשירים הופכת את עופרה לפסקול חיים. אין זמן בו הוא לא מתאים, צריך פשוט את השיר הנכון.

התגובה הקלאסית כשיוצאים מהארון בפני "מקבלים" היא לרוב בסגנון "אה מגניב, אני ממש אוהב את…(הזן דמות להט"בית מוכרת כאן)". כבר כמה שנים שעופרה מככבת בראש רשימת השמות המוכרים ואהובים שאני שומע.

נכנסתי ברצינות לקהילה הגאה כשהתחלתי לצאת לוידאו בירושלים. חבורת בני 16-19, בבר בגודל תא שירותים עם אווירת מחנק, יוצאים להשתלט על המוזיקה שהתנגנה מיוטיוב עם פרסומות, ולרקוד ברחבה הצפופה וחסרת המיזוג אוויר. שם התחלתי להכיר הומואים בוגרים יותר, יציבים, שלימדו אותי על הקהילה הירושלמית, ומהם קיבלתי את התמיכה הראשונה שלי. שם הכרתי את אלישר. אלישר היה הדיג'יי של ימי חמישי בוידאו. הוא ניגן האוס, טרייבל ופופ והעריץ את עופרה. הוא סימפל אותה, ניגן אותה, שמע אותה ושמר אותה כשומר מסך באייפון וכמדבקה על המחשב נייד. אלישר ואני התחברנו במהלך הזמן והתחלנו לשבת ולבלות ביחד. הוא היה מקפיץ אותי ברכב בימי שישי לבר, לשבת ולדבר על החיים. המערכת יחסים בינינו היתה חברית, כמעט אבהית. החברות בינינו שרדה כמה שנים טובות. אלישר היה הראשון שלימד אותי על מוזיקה להטבית עכשווית. מעופר ניסים לשגיא קריב, על כל סצנת הדי-ג'ייז במועדונים בתל אביב. מי מנגן איפה, מה הסגנונות, מה ההשראות, מי טוב וממי להימנע. מבחינתו עופרה היתה דמות קדושה, מעל כולם. היא היוותה ההשראה, המודל והשאיפה שלו, לא רק כדמות יוצרת. גם בחייו האישיים אלישר לקח השראה רבה מעופר ניסים. קוד התנהגות של הפרדה בין האישי למקצועי, מחיצה של אנונימיות ואי נקיטת עמדה היו בבחינתו אופן ההתנהלות הטוב ביותר בתעשייה המוזיקו-להט"בית.

עדן חסון, על שיתוף הפעולה עם עופר ניסים והיציאה מהארון

עופר ניסים והפילהרמונית בגאלת איג"י

מסיבת "עופרה בלי עופרה" זה כמו קוקטייל וירג'ין. זה יכול לספק לאנשים תחושה של הדבר עצמו, אבל עדיין מתפספס שם משהו. כמובן, אם מתייחסים לקוקטייל וירג'ין בתור מיץ מושקע, אז הוא מספק בפני עצמו.

Everybody needs a man original videoclip

למשך תקופה חייתי כחלק ממספר חבורות פעילות בקהילה. הקמנו ביחד מסיבות ברחבי העיר, היינו מבלים ביחד ומערבבים את החבורות כל הזמן. כמעט כל החבורות בהן הייתי הורכבו מאוכלוסייה יחסית זהה. צעירים בגילאי ה20, ממעמד סוציו- אקונומי יחסית גבוה, להט"בים טריים שרק יצאו מהארון והתחילו את צעדיהם בקהילה. מכולם היתה תחושת חופש, שחרור מכבלי הנורמה. סטרייט היה מילה גסה, נש היה לשפת אם, מרצ' להט"בי היה חלק מהקוד לבוש והעיקרון המנחה היה החצנה מוצהרת של זהותנו. הייתי בטוח שאני מיוחד, שונה, כנה עם עצמי לגבי הגדרתי העצמית וסוף סוף אני האמיתי. חי בסרט.

עופרה, מעבר להיותה מוזיקאית, נתפסת מבחינתי כמנהיגה דתית, רוחנית. יש בה משהו שלא נתפס בגבולות עולמנו. בראיון שלי עם אילן פלד הוא סיפר לי שההתייחסות של עופרה והסובבים אותה לשירים היא לא כמוזיקה אלא, כפי שקרא להם, "מזמורים לאל". מאז שעזבתי את הדת, חסרה לי התחושה המדיטטיבית הזאת, התייחדות עם תחושת עילוי. הדברים שהכי אהבתי בדת היו ההתבודדויות והניגונים, רגעים בזמן שמייחדים בין הבריות, שמצאתי מחדש בשירים "SHUVA" ו"LORD OF MERCY".

לאורך השנים פגשתי יותר ויותר דמויות להט"ביות מזן הומואיות "מרימות". הומואים העולים לרגל באדיקות פנאטית ומנהלות את אורח חייהן בהתאם למועדי העופרה, הומואים שהקימו מסיבות "עופרה בלי עופרה" למיניהן רק כדי שיהיה אפשר לשמוע עופרה בכל שבוע ולא רק במועדים הייעודיים. רייברים, הומואי סירקיט ופוראבר, הומואים עם מניפות בגודל מפלצתי שתחביבם לפרוס אותן בכל רגע נתון. לכל אותן הדמויות היה מכנה משותף של חוסר התנצלות על היותם מי שהם, דבר שכיום נקרא "Brat", מושג שנטבע על ידי האמנית Charlie XCX. ה"בראט" של עופרה היה פתוח מגדרית, מינית, תרבותית, חוצה עמים וזהויות. מגוון רחב של זהויות שכולן חוגגות את היותן הן. עופרה יצרה להן שפה, חוסן ותמיכה, כאילו היא עצמה מחבקת כל אחד ואחת. תחושת חוסר ההתנצלות הזאת דבקה גם בי בשלב מסוים. התחלתי להרשות לעצמי לפרוץ את הגבולות של עצמי, את מה שחינכו אותי להאמין בו, את מה שפחדתי לבחון בעצמי. התנסיתי בדראג, באיפור, בלבוש, בדיבור. בצבא הייתי עדיין דמות הכפופה לנורמה, אך כשיצאתי מהבסיס השלתי מעלי את הדמות הקונפורמיסטית לטובת הומואית מרימה המדברת בנש , פוראח, או כפי שמירי פסקל היטיבה לומר: "מהכפת לי".