המסיבה היתה לקראת סיום. כמוה גם אנחנו, מנסים לגרד מעצמנו עוד פיסת כוחות, מתלבטים האם יש בנו מספיק בשביל להישאר לסוף, ויודעים שחובה עלינו להישאר לסוף. הפומו של יציאה מהמסיבה בלי מיצוי שלה לא נתן לפצות פה, כאילו הראשון לדבר ינודה מהקהילה. למזלנו, לא נאלצנו להמתין זמן רב והמסיבה הגיעה לסיומה. בהמשך למדתי את טקס הסיום אך בזמנו לא ידעתי על כללי הטקס. הקהל שסביבי לעומת זאת ידע. לפתע בכולם נדלקה עוד שארית אנרגיה ששמרה את עצמה בדיוק לרגע הזה, והמסיבה הגיעה לסיומה באנרגיות הזהות לתחילתה. רגיעה, ולבסוף, עופרה מנופפת לפרידה ויורדת מהבמה. השריקות והצרחות לסיום הטקס הדהדו את צעקות הפתיחה, צל מעט חיוור אך לא פחות משמעותי. ומשם כל אחד אסף את עצמו, חפציו, סטוצו וחבריו והחלה הצעדה החוצה. The walk of shame הוא מושג מוכר, אך זה היה מופע מסוג אחר. מגוון רחב של אבודים, שבורים, דלוקים ומותשים מצא את עצמו חוצה, למלחמה על מוניות, היטרקות על המדרכה או המשך חגיגה באפטר. אני כבר התחלתי להתקדם עם החבורה אך מתברר שהיו כאלה שעוד היו בהם כוחות להתחיל עם אנשים. סירבתי בנימוס, כמסרב למקבץ נדבות ברחוב, והמשכתי הלאה. התקפלנו לנו החוצה והחבורה שאלה לאן בחרתי ללכת. חבר אחד כבר ענה "נו ברור שהוא ילך עם נועם החרמן הזה" והשאר גיחכו, איחלו לשנינו בהצלחה ונפרדו לשלום. חיכינו למונית זמן שנראה כמו נצח, ובסוף החלטנו ללכת למקום יותר מרוחק מגני התערוכה ולתפוס משם מונית. בדרך דיברנו קצת, שיחה עייפה אך נרגשת על המסיבה, אני מתלהב ונהנה מהחיים והוא, כבגיר עופרה, עם הביקורת שלאחר מסיבה. "לא יודע, פחות התחברתי ל...". לא שזה מנע ממנו לחגוג לכל אורך המסיבה.